גמרא
פירוש
שֶׁדּוֹמֶה לְפָז זָהָב שָׁחוּט שֶׁנִּטְוֶה כְּחוּט זָהָב סָגוּר בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְתָּח כָּל הַחֲנוּיוֹת נִסְגָּרוֹת זְהַב פַּרְוַיִם שֶׁדּוֹמֶה לְדַם הַפָּרִים.
רַב אָשֵׁי אָמַר חֲמִשָּׁה הֵן וְכׇל חַד וְחַד אִית בֵּיהּ זָהָב וְזָהָב טוֹב תַּנְיָא נָמֵי הָכִי בְּכׇל יוֹם הָיָה זְהָבָהּ יָרוֹק וְהַיּוֹם אָדוֹם וְהַיְינוּ זְהַב פַּרְוַיִם שֶׁדּוֹמֶה לְדָם הַפָּרִים.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
שדומה לפז (כעין צבע המרגלית). זהב שחוט — הוא זהב שמפני רכותו הוא נטוה כחוט. זהב סגור נקרא כן — משום שבשעה שנפתח מקום לקנות בו סוג זהב זה כל החנויות האחרות שנמכר בהן מיני זהב אחרים נסגרות. זהב פרוים — זהב אדום, שדומה לדם הפרים. רב אשי אמר: לא שבעה מיני זהב אלא חמשה הן, אותם שמנינו. וכל חד וחד [אחד ואחד] ממינים הללו אית ביה זהב [יש בו], וזהב טוב שהוא מין מובחר יותר. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] לענין זהב פרוים: בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום, והיינו זהב פרוים שדומה לדם הפרים. א שנינו במשנה בענין הקטורת, שבכל יום היה מקריב פרס (חצי מנה) בשחרית ופרס בין הערבים והיום מוסיף מלא חפניו. בכל יום היתה הקטורת דקה והיום דקה מן הדקה. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ביום הכיפורים: ״קטורת סמים דקה״ (ויקרא טז, יב) מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר בקטורת: ״ושחקת ממנה הדק״ (שמות ל, לו), הרי שהקטורת דקה היא! אלא להביא וללמד שביום הכיפורים יש צורך שתהא הקטורת דקה מן הדקה. ב שנינו במשנה כי בכל יום הכהנים עולין במזרחו של כבש. שאמר מר [החכם]: כל פינות (פניות) שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין ולצד מזרח, ולכן היו עולין מן המזרח. וכשיורדים שוב היו פונים לצד ימין — והוא למערב הכבש. ג עוד שנינו במשנה: והיום עולין באמצע ויורדין באמצע. מאי טעמא [מהו הטעם] — משום כבודו של כהן גדול שלא יהלך מן הצד, אלא באמצע. ד שנינו במשנה כי בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור. והיום מקיתון זהב, מאי טעמא [מהו הטעם] — משום כבודו של כהן גדול. ה במשנה שנינו שבכל יום היו שם על המזבח ארבע מערכות עצים וביום הכיפורים היו חמש מערכות, וכן דעות נוספות בדבר. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: בכל יום היו שתים מערכות עצים על המזבח והיום שלש. ואלו הן: אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה שניה של גחלים לצורך קטורת, ואחת מערכת מיוחדת של עצים שמוסיפין בו ביום לצורך הקטורת שלפני ולפנים, אלו דברי ר׳ יהודה. ר׳ יוסי אומר: בכל יום היו שלש מערכות, והיום ארבע. כיצד? אחת של מערכה גדולה, ואחת מערכה שניה של קטורת, ואחת מערכה מיוחדת של קיום האש שאם מתעמעמת אש המערכה הגדולה, מוסיפים לה ממערכה זו כדי להגביר את האש, ואחת שמוסיפין בו ביום. ר׳ מאיר אומר: בכל יום היו על המזבח ארבע מערכות עצים, והיום חמש. והן: אחת מערכה גדולה, ואחת של מערכה שניה של קטורת, ואחת של קיום האש, ועוד אחת שהיתה מערכה מיוחדת לאיברים ופדרים שמאתמול שלא נתעכלו (נשרפו) על המזבח מבערב כל הלילה והיו עושים עוד מערכה מיוחדת לשרפם. ואחת שמוסיפין בו ביום. ושואלים: דכולי עלמא מיהת [על כל פנים לדעת הכל] תרתי אית להו [שתים יש להם], שהכל מודים שבכל יום יש לפחות שתי מערכות, מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: ״היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה״ (ויקרא ו, ב) — זו מערכה גדולה, ונאמר עוד: ״ואש המזבח תוקד בו״ (ויקרא ו, ב) — זו מערכה שניה של קטורת, שהרי נאמרה פעמיים ״אש המזבח״. ושואלים: ור׳ יוסי מערכה נוספת לקיום האש מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שנאמר: ״והאש על המזבח תוקד בו״ (ויקרא ו, ה) להוסיף עוד יקידה אחת, ולומר שיש צורך בעוד מערכה שאינה משמשת אלא ליקידת האש. ושואלים: ור׳ יהודה הסובר שלא היו בכל יום אלא שתי מערכות בלבד, מה לומד הוא מפסוק נוסף זה? ומשיבים: לדעתו, ההוא [אותו כתוב נוסף] לענין הצתת [הדלקת] האליתא, שהם קיסמי עץ דקים שבאמצעותם מדליקים את אש המערכה הוא דאתא [שבא] ללמד. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היה ר׳ יהודה אומר: מניין להצתת [הדלקת] האליתא שלא תהא נעשית אלא בראשו של המזבח ולא ידליקנה למטה ויעלה? — תלמוד לומר: ״והאש על המזבח תוקד בו״ (ויקרא ו, ה) — לומר שאותה אש שמביאים צריכה להיות מוצתת על המזבח עצמו. אמר ר׳ יוסי: מניין שעושה מערכה לקיום אש — תלמוד לומר: ״והאש על המזבח תוקד בו״ (ויקרא ו, ה). ושואלים: ור׳ יוסי הצתת אליתא שתהא בראש המזבח מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מהיכא דנפקא ליה [מהיכן, מאותו מקור שיוצא לו, שנלמד הדבר] לשיטת ר׳ שמעון. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: ״ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח״ (ויקרא א, ז) — לימד על הצתת האליתא שלא תהא אלא בכהן כשר לעבודה, ובכלי שרת (בבגדי כהונה). אלו דברי ר׳ יהודה. אמר לו ר׳ שמעון: דבר זה לא נצרך, וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח לעבודה כלשהי? אלא לימד פסוק זה על הצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח. ושואלים: ור׳ יהודה מה עונה הוא על טענה זו? ומשיבים: לדעתו, אי מהתם [אם משם] בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] קאי אארעא ועביד במפוחא [עומד הוא על הארץ ועושה במפוח], כדי שתדלק האש בראש המזבח, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כתוב נוסף ״על״, שההצתה עצמה צריכה להיות בראש המזבח. ושואלים עוד: ור׳ מאיר הסבור כי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב עושים להם מערכה נוספת, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שנאמר: ״ואש״, וא״ו זה בא לרבות עוד מערכה נוספת של אש. ומסבירים: ורבנן [וחכמים] האחרים שאינם דורשים כן — וא״ו לא דרשי [דורשים] כאן לרבות מערכה שלימה נוספת. ושואלים: ורבנן [ולדעת חכמים], אותם איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מאי עביד להו [מה עושה הוא בהם] והיכן שורפם? ומשיבים: מהדר להו [מחזיר אותם] למערכה גדולה ושם מסתיים תהליך שריפתם. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מניין לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערבמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush